כל מה שהאגן שלנו חווה בעולם הזה, נרשם בגוף
כשמשהו "נִרְשַׁם בַּגּוּף" שלך
זה אומר שנִפְגַּשְׁתָּ.
שבחרת, שהרגשת.
לגוף שלך יש זיכרון.
במיוחד לאַגָּן, שהוא מֵיכָל
והוא גם צומת
בין השורש החומרי
לכֶּתֶר, הרוחני המופשט.
ויש משהו על הקו הזה שבין החומרי לרוחני
שמבקש בריקודי בטן לקרות.
אנחנו נמצאות בסטודיו,
מכניסות כַּוָּנָה לריקוד
המחברת נפתחת ואת מתחילה לקרוא,
ללוש בתנועה את האגן:
אהבה, לידה, כיווץ, אש…
מעבדת וממירה את הדם לתְּבוּנָה.
וכל זה אולי כש"כולה" רקדת "חביבי יעייני"
אבל היית שם, כֻּלֵּךְ ברגע.
וראית. ראית אוֹתָךְ.
